בס"ד
ליקוט עצמות - חפץ האומה - שעון האמת

מאמר של הרב דב ברקוביץ' בעניין מערות קבורה

לא. מערת קבורה – להיאסף אל הדורות (בבא בתרא פרק ו, דפים צח-קב)

אפילו במותו, סברה החברה התלמודית, אין אדם מתנתק ממשפחתו ומעמו. אל גוף האדם המת מתייחסים בכבוד השמור לחי, וקברו הוא אחוזה משפחתית.

  1. בית חי, קבר חי

במשך שלושת הפרקים האחרונים (פרקים ד-ו) נערך בירור בפנים השונות של בעיה אחת: מה נכלל בעסקת מכירה של חפץ כלשהו כאשר היקף העסקה לא נקבע במפורש על ידי הצדדים?

החלק הראשון של הדיון (פרק ד) עסק בנכסי דלא ניידי הבסיסיים של תקופת המשנה: בית, חצר, בית בד, בית מרחץ, עיר ושדה. בפרק החמישי התעוררו שאלות מורכבות יותר, כאשר החפצים שנמכרו היו בעלי יכולת תנועה, צמיחה והשתנות כלשהי: ספינה, קרון, בקר, חמור, כוורת ושובך, אילנות בשדה, זרעים האמורים לצמוח ויין העלול להחמיץ. ברמת הפשט הדוגמאות הללו עוררו אצל הקונה ציפיות מיוחדות בכל הנוגע לאופן קיום העסקה בגלל התכונות הדינאמיות או עצם החיוניות של הדבר שביקש לרכוש. ברובד אחר התכונה הדינאמית השורה במרקם היש הופכת מצד עצמה לעניין הראוי להתבוננות, זאת בהקשר מיוחד במינו, החיוניות המוענקת לחיים על ידי המתים.

שורת הבירורים המגדירה את זכויות הצדדים וחובותיהם בעסקאות מעין אלו מסתיימת בכמה תמונות חיים המשרטטות במובהק את הדינאמיות שביסוד תרבות האדם. אדם מוכר מקום לחברו לבנות לו בית[1] – ביטוי עמום לחלוטין, כולו פוטנציה, כולו עתידיות: מה יכול האדם לחולל באותו "מקום"? על איזה בית מדובר, ומהן מידותיו המוסכמות על פי נורמות השוק? המשנה מספקת את הדוגמאות, לכל אחת מידות משלה – הוא יוכל לסדר את "המקום" כדי לחתן את בנו, לבנות בית ולהושיב בו את בתו האלמנה, לגור בו בעצמו בצמצום או לגור בו ברווח, ואף להקים טרקלין ולהושיב בו שרים ומלכים. מרחב ה"המקום" הנו כמרחב דעת האדם ורצונו.

אם אדם מכר שטח משדהו לשם שימוש כ"דרך" אך לא הגדיר כמה נמכר – שוב, הכול תלוי ברצונות. מי ישתמש בה, לאיזו מטרה, להיכן תוביל הדרך? "דרך היחיד – ארבע אמות [כ-2 מטרים]; דרך הרבים – שש עשרה אמות [כ-8 מטרים]; דרך המלך [דרך מרכזית ורחבה במיוחד] – אין לה שיעור".[2] ה"דרך", כמו ה"מקום", תוגדר על פי הצרכים המשתנים של החיים, מתוך בחירת היעד שביסוד כל "דרך".

והנה מגיע המהלך כולו לחידוד מפתיע: "דרך [אל] הקבר – אין לה שיעור".[3] מה פשר ההקבלה שבין "דרך המלך" לבין "דרך הקבר" – מידת שניהם "אין לה שיעור" – שמעצב עורך המשנה?

אפשר לחשוב על אפשרויות שונות להסביר את ההקבלה המפתיעה. אנו נלך עם עורך המשנה שמיד יוצר עבורנו הקבלה נוספת, אך בזיקה ברורה לאותה הקבלה שכבר סימַנּו, כסיומת למהלך שלושת הפרקים: "המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר",[4] זאת בהקבלה ברורה למשנה שהובאה ארבע משניות קודם לכן: "המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות…".[5]

ברובד הפשט ההקבלה המפתיעה מדגישה שלמרות שמדובר בדברים שתכליותיהם שונות לחלוטין (בית, דרך המלך, קבר והדרך אליו), מבקשת המשנה להעמיד לגבי כולם אותה שאלה עצמה, והיא: מה נכלל בעסקה אם לא פירשו הצדדים את היקף "הדרך"? אבל ברובד עמוק יותר נדמה שמטרת עיצוב ההקבלה על ידי רבי, עורך המשנה, היא לעצב דמיון כלשהו בין "מקום הקבר" למצבים של חיות, "מקום הבית" ו"דרך המלך". והנה, כבר במשנת "המוכר מקום לחברו לבנות לו בית" מנוסחת הקבלה עם תוכן דומה להקבלה זו: "המוכר מקום לחברו… לבנות לו בית חתנות לבנו [המתחתן] ובית אלמנות לבתו ["שמת בעלה וחוזרת אל בית אביה כנעוריה" – רשב"ם]".[6] הקבלה נוספת זו מעוררת תמונה המחברת בין שלבים מרכזיים במעברי החיים של האדם – חתונה ומוות.

נדמה ששילובן של ההקבלות הללו, המחזקות אחת את השנייה, מרמז לתובנה נוספת: הקבר הוא גם סוג של בית, מקום לינה ומגורים של אדם כאשר נפטר מביתו בעולם הזה. יתר על כן, גם מידות המקום הנמכר לקבר, כמו מידות המקום הנמכר לבית, מצטמצמות ומתרחבות על פי הצרכים המשתנים שהוא מכיל, צרכים של הקוברים וצרכים של הנפטרים. שני ה"מקומות הנמכרים לחבר" הם חללים חיים ונושמים, כאשר קבר, כמו בית חתנות, עשוי להצמיח גם חיים חדשים.

  1. קומפלקס קבורה

ראייה מיוחדת זו, המשבצת את הדיון על אודות מידות הקבר בסמיכות לדיון על מידות בית ודרך, מתגלה במחלוקת בין חכמי המשנה לגבי הגדרת הסטנדרטים של מידות הקבר. אך מה יש כאן לדון; הרי "קבר" אמור להכיל את גווייתו של אדם ותו לא!

מנהג הקבורה של אבותינו בארץ ישראל היה שהרוכש "מקום" לקבר, בדומה לאברהם אבינו עצמו, קונה שטח לכרות בו "מערת קבורה". על פי שיטת חכמים המובאת במשנה, אם נמכר "מקום" לקבר ללא פירוט המידות, הסטנדרט שנקבע עבור חלל מערת הקבורה הוא כשני מטרים על שלושה מטרים וכשני מטרים גובה. מתוך חלל המערה הרוכש זכאי לחצוב בסלע שמונה כוכים – שלושה בכל צד ושניים כנגד פתח המערה. מידות הכוכים יהיו כשני מטרים אורך, כשבעים סנטימטר גובה וכשישים סנטימטר רוחב. לעומת זאת, רבי שמעון בר יוחאי סובר שהרוכש זכאי לכרות מערה של כשלושה מטרים על כארבעה מטרים ושני מטרים גובה. מתוך חלל המערה זכאי הרוכש לחצוב בסלע שלושה עשר כוכים – ארבעה בכל צד, שלושה כנגד הפתח ושניים נוספים.[7] חכמי הגמרא נחלקו לגבי מיקומם של שני הכוכים הנוספים,[8] ונדון בעניין בהמשך.

התרחבות זו של מידות "הקבר" הרבה מעבר למקובל אצלנו איננה ממצה את כל התמונה. המשנה ממשיכה לקבוע שעל פי שתי השיטות זכאי הרוכש "מקום לקבר" לעשות "חצר" לנושאי מיטת הנפטר בכניסה למערה ולפתוח מערות קבורה נוספות מתוך החצר. לפי חכמים, אפשר לפתוח עוד מערת קבורה, "שכונת קברות" על פי ניסוח הגמרא,[9] כך שמתקבלים יחד שישה עשר כוכים. לפי רבי שמעון ניתן בסך הכול לבנות ארבע מערות, המכילות לא פחות מחמישים ושניים כוכים!

במציאות זו, שהיא למעשה מעין "שכונה קטנה", גם בקבר יש "חיים", קבוצה של בני אדם השוכנים בקרבה זה לזה, ויש גם מצטרפים חדשים, כלומר יש חיים, מציאות דינאמית ומשתנה כמו "בבית".

איזו תפיסת עולם עומדת מאחורי "שכונת קבורות" שכזו?

מנהגי הקבורה הם אחת ההשתקפויות המהותיות ביותר לשורשי הרוח של כל תרבות. בהקשר היהודי ערך "כבוד המת" הוא ביטוי לכבוד שניתן לברכת החיים. כבוד הברכה הא-לוהית השוכנת באדם בעודו חי בעולם הזה וכבוד "צלם" המתגלם גם בגופו – הם המעצבים את היחס המיוחד שזוכה לו גופו של הנפטר. המנהגים הקשורים ל"טהרה" בהכנת גוף הנפטר לקבורה ומנהגי הקבורה עצמם, בכל קהילות ישראל בכל הדורות, נותנים ביטוי מובהק לתפיסת העולם המעמידה במרכז תודעת האדם את ערך החיים בגוף, כמו את המשך חיות האדם לאחר מותו. הדגשת אלמנטים חשובים במבנה מערת הקבר ובכוכים שנחצבו בה בסוגיית הגמרא משקפת ערך זה ומעצבת אותו.

בבירור שנערך בגמרא מוצעות מספר אפשרויות לגבי "שני הכוכים הנוספים" המוזכרים בשיטת רבי שמעון במשנה, אך ללא כל תיאור וזיהוי. דרך הקושיות הניתכות כלפי כל אחת מההצעות הללו, מצליחה הגמרא לפרט מספר יסודות משמעותיים ביותר בכל הקשור לערך "כבוד המת" בשעת קבורת גופו.[10]

  • אסור שכוך אחד ייגע במשנהו. כל מת חייב לקבל את מקומו הייחודי, "תפוסתו", ללא כל הפרעה. האדם נשאר בקדושת צלמו, מה שמתבטא באינדיווידואליות שלו. ועוד, כפי שעוד תתבטא הגמרא, הצפיפות עלולה לגרום לניוול הגוף שבקבר, ו"כיון דמינול – לא מִקְרֵי קבר".[11]
  • המת חייב להיות שכוב ולא עומד. רק חמורים נקברים בעמידה, כדברי רבי יוחנן.[12] בניסוח חריף עוד יותר בתלמוד הירושלמי, מובא ציטוט של דברי רבי יוחנן האומר שאפילו כלבים לא נקברים בעמידה.[13]

וכי מה משנה לגוף האדם כאשר "מנוחתו עדן" שתהיה קבורתו בזקיפות או ש"ינוח עד קץ הימין" בשכיבה? והנה מטרת עצם מעשה קבורת הגוף לאחר פטירת האדם אמור לשמור עד כמה שאפשר על צורת הגוף, לפחות על צורת השלד, משום שהמתים לא סיימו את מסעם בעצם פטירתם. עוד יקומו ויעמדו בדין; ואם יזכו בדין יחיו חיי נצח, בגוף חדש. בינתיים על גוף האדם לחכות לחידושו, אך כל זאת בתנוחה שונה מהעמדת הגוף בזקיפות. בפסק הזמן שבין החיים לחיים, יתקיים ניתוק מכוון מהמציאות הפעילה והיוצרת עלי אדמות, מהמקום שאותו שטף האדם ברצונותיו ובמעשיו. וישכב הגוף ללא זקיפות המלמדת על רצון ושאיפה, וללא הנשמה שהפעימה אותו בחיותה את הגוף, ישכב, ינוח ויחכו לדינו.

  • כאמור, יש לשמור ככל האפשר על הגוף ולדאוג שלא ייפגע ושלא יתנוול. מעבר לזה, אפילו יש לשמור שלא לדרוך על מקום הקבר גם שלא פוגעים בגוף הנפטר, שהרי הדריכה על האדמה שבה נקבר גוף המת מהווה מעשה של ביזיון.[14]
  1. ליקוט עצמות

יסודות אלו המעוצבים בסוגיה מוכרים לנו היום מתוך מנהגי הקבורה וההלכות הקובעים את צורת הקבורה. אך מה פשר הדיון המשנאי על מידות "המקום" הנחוץ ל"חבר" לקבור את מתו? לשם איזו מטרה יצרו אבותינו בארץ ישראל "שכונת קבורות" בתוך מערות מסתעפות? כדי להבין את הרקע לנאמר במשנה יש להתבונן במנהג קבורה מיוחד שהתקיים לאורך דורות רבים בארץ ישראל – מנהג "ליקוט עצמות", ואת תפיסת העולם שעיצבה אותו:

מנהג ליקוט עצמות נזכר פעמים רבות בספרות התלמודית והממצא הארכיאולוגי מלמד שבשלהי הבית השני, מאז התקופה ההרודיאנית ועד סוף המאה השלישית לספירה [תקופת המשנה והתלמוד הירושלמי] נהגו יהודי ארץ ישראל, כעבור שנה מיום הקבורה, לשוב אל קבר המשפחה, ללקט את עצמות הנפטר ולהעבירן לגלוסקמות או לכוכים שעמדו לקבורה שנייה. במערות הקבורה נחצבו כוכים, שבהם הונח הנפטר בארון או ללא ארון למשך שנה – וזו קבורה ראשונה – ועל רצפת חדר הקבורה או בכוכים מיוחדים הונחו גלוסקמות אבן שבהן הונחו עצמות המת שלוקטו כעבור שנה מיום הקבורה הראשונה – וזו קבורה שנייה.

מנהג ליקוט עצמות וקיום קבורה שנייה כחלק מסדרי קבורה ראויים אינו מעשה שיש עמו הנאה ואין הוא קל לביצוע, בוודאי לא מהבחינה האישית-פסיכולוגית. מכיוון שמנהגי קבורה מתקיימים לאורך דורות רבים הופעת מנהג ליקוט עצמות מעורר תהייה. התהייה מתעצמת על רקע הידיעה שבימי בית שני הורחב תחומן של הלכות הטהרה ומצוות אלו הפכו לחובה שרבים נהגו לפיה.[15]

למרות תהיות אלו, ניתן לזהות את השורשים המובהקים של המנהג. בהקשר זה, המשנה קובעת הלכה מיוחדת בעניין מנהג "ליקוט עצמות": "ועוד אמר רבי מאיר, מלקט אדם עצמות אביו ואמו [בחול המועד], מפני ששמחה היא לו; רבי יוסי אומר: אֵבל היא לו [ועל כן אסור לעשות כן כדי לא לחלל את שמחת החג]".[16] וכי איזה "שמחה" יש לאדם "המלקט את עצמותיו" של אחד מהוריו או של קרוב משפחה?!

נדמה ששמחה זו קשורה לעצם המטרה של יצירת קבורה במערות מסועפות. מטרתה של מציאות מיוחדת זו שהנהיגו אבותינו ואימותנו שחיו כאן בארץ ישראל היתה, ככל הנראה, ליצור קבורה משפחתית, כאשר מערת המשפחה הכילה דורות רבים מבני ובנות המשפחה. האחדת דורות המשפחה יחד במערה קשורה במובהק לכוונת המקרא המזכיר בתיאור פטירתם של כל אחד מאבות האומה את הביטוי "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".[17]

אלא שבבדיקה מדוקדקת של הופעת הביטוי במקרא מתברר שהביטוי מופיע בכל אחד מהמקרים הללו כתיאור של הפטירה עוד לפני הקבורה. כלומר, אין הכוונה שמעשה הקבורה מביא למציאות זו של "היאספות אל עמיו". נראה שכוונת המקרא היא שבמות האדם מתחברת נשמתו המתנתקת מהגוף עם נשמות "עמו", כאשר המובן הראשוני של השימוש של הביטוי "עַם" הוא בני משפחתו.[18] הרי החיבור הנפשי  של אדם חי לבני משפחתה שחיו במשך דורות והלכו לעולמם יוצר עבורו מעטפת של קיום מעבר לצמצום הדור שהוא חי בו ושל צמצום קיומו הפרטי. כך גם אחרי שאדם נפטר, אלא שכעת ביתר תוקף; הנשמה שהפעימה בחיותה את גוף הנפטר חוזרת ומתחברת לשורשה בקיום החיות המחברת את דורות המשפחה.

והנה במקביל לנעשה בנשמה, מנהג ליקוט העצמות והקבורה השנייה הפך את "שכונת הקברות" המשפחתית לשכונת דרי המשפחה, "העם", לדורותיו על יד שכונות החיים.

  1. לחדש את המשפחתיות בקבורה

מציאות תשתיתית של החיים היא שהדורות החי בצוותא עלי אדמות בכל זמן נתון קיים כהמשך ממשי של אלו שבאו לפניהם. אלו שהלכו כבר למערה המשפחתית נמצאים ממש בגופם ובנפשם של אלו החיים מחוץ למערה בבתיהם השונים, העמלים בשדות ובבתי הבד והעוברים בדרכים ממקום למקום לשם מימוש רצונותיהם. מערת הקבורה מתפשטת ומסתעפת בזמן כהשתקפות אמתית של משפחה שבה מתקיימת הברכה המקראית: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".[19]

אחת הטרגדיות של נדודי הגלות הייתה התחושה של "אין מקום". מתוך כך נשכח מנהג מיוחד זה והתקבל המנהג של קבורה זוגית ללא התחברות הדורות. הרי מי ידע בקהילות ישראל לאורך הדורות מתי יקומו וילכו למקום חדש, לבתים אחרים, למקומות קבורה ללא המשך בזמן, ללא עבר וללא עתיד. כחלק מהחזרה ל"מקום", כביטוי ממשי לתחייה שמתוך עיצוב תודעת "מקום", חידוש מנהגי הקבורה של אבותינו שחיו כאן בעבר מהווה נדבך חיוני ביותר למחיקת התחושה, הנשארת תקועה בתוך נפשותינו, שאנו עם החי התודעה של הגולה ממקום למקום.

נקבע לאחרונה בחלק מבתי הקברות בארץ שעקב מחסור במקומות קבורה נקבור את מתינו זה מתחת לזה וזה מעל לזה, עדיין בקבורה של יחידים או של זוגות זה על יד זו. אבל האם לא ראוי שאחד הביטויים לחידוש קיומנו כעם עצמאי בארצו איננו חידוש הפן הפיזי של כוונת המקרא, "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו"? האם לא נכון יהיה לתת לכל משפחה קומה מעל קומה מעל קומה בתוככי האדמה? כך יוכלו אלו החיים לחוש בממשות את המשכיות הקיום בארץ מדור לדור, כאשר יקברו או יבקרו את מתיהם.